החלטה בתיק ע"ע 35018-06-13

השופטת יעל אנגלברג שהם

1.                    לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, שבו התקבלה בחלקה תביעת המשיב, ואילו התביעה שכנגד שהגישה המבקשת נדחתה במלואה (סגנית הנשיאה יהודית גלטנר-הופמן ונציגי הציבור מר יאיר טבת ומר חיים נחשוני; תע"א 2595-09; ניתן ביום 7.5.13; להלן - " פסק הדין").

הרקע לבקשה

2.        המבקשת היא עמותה רשומה, המנהלת מוסד המשמש כפנימייה לנערים בסיכון בקריית-מלאכי (להלן - " המבקשת" או " העמותה"). המשיב, הרב מרדכי ליפסקר (להלן - " המשיב") עבד כמנכ"ל העמותה החל מחודש ספטמבר 1988. ביום 1.8.06 הודיע ועד העמותה למשיב כי בשל הגרעון הכספי שאליו נקלעה העמותה, הוחלט לסיים את העסקתו לאלתר.

3.        לאחר התכתבויות שונות וחילופי דברים, חתמו הצדדים ביום 29.9.06 על הסכם הבנות חלקי, במטרה להסדיר את סיום הליך הפיטורים של המשיב וזכויותיו (להלן - " הסכם ההבנות"). במסגרת הסכם ההבנות נקבע, בין היתר, כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 31.8.06, אולם סוכם כי המשיב ישמש כיועץ חיצוני למבקשת לתקופה של שנה לאחר מכן בתמורה לסך של 27,000 ש"ח לחודש וכי יהיה זכאי לכל הטבה שזכאים לה כלל עובדי ההוראה. בנוסף התחייבה המבקשת להסיר את כל השעבודים האישיים שנתן המשיב לנושים שונים בעבורה. בהתאם להסכם ההבנות קיבל המשיב סך של 324,000 ש"ח בתמורה לוויתור על כל תביעה עתידית בגין תנאי עבודתו ושכרו עבור תקופת עבודתו במבקשת ותחולתו של ההסכם, ולמעט תשלום פיצויי פיטורים בשיעור 100% בגין משכורתו הרשמית.

4.        בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת ונגד מייסדי העמותה וחברי הועד, הרב מרדכי גורודצקי והרב יהודה ירוסלבסקי (להלן - " חברי ועד העמותה") לחייבם ביחד ולחוד בתשלום שכר עבודה עבור שנת הלימודים 2007, הפרשי פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, השבת כספי הלוואות שלווה באופן אישי עבור העמותה והסרת השעבודים האישיים הרשומים על שמו בבנקים, בסך כולל של 1,240,819 ש"ח. כן עתר המשיב לסעד הצהרתי המורה לעמותה וחבריה להשיב את הדירה לבעלותו.

בד בבד עם הגשת כתב ההגנה מטעמה, הגישה המבקשת תביעה שכנגד להשבת כספים בסך של 2,511,850 ש"ח שלטענתה נטל ממנה המשיב שלא כדין. בנוסף עתרה המבקשת להשבת סך של 324,000 ש"ח, ששולם למשיב על פי הסכם ההבנות, בטענה כי המשיב הפר את ההסכם האמור בעקבות הגשת התביעה.

5.         בית הדין האזורי קיבל בחלקה את תביעת המשיב כנגד המבקשת וזאת לעניין הסרת השעבודים האישיים על חשבונות הבנק והשבת ההלוואות שנתן למבקשת, ודחה את התביעה כנגד חברי ועד העמותה ומנהלה. התביעה שכנגד שהגישה המבקשת נדחתה על כל רכיביה.

בכל הנוגע להפרשי פיצויי פיטורים קבע בית הדין קביעה שבעובדה כי המשיב לא הביא כל ראיה להוכחת טענתו שלפיה סוכם עימו שיהא זכאי מידי חודש לשכר בשיעור של 12,000 ש"ח בנוסף לשכר שפורט בתלושי משכורתו וכי לא הוכח שגבה את הכספים באופן סדיר לרבות שיעורם. בנוגע לתביעה לתשלום שכר עבודה נקבע כי למעשה היה מדובר בתביעה לפיצוי בגובה שכרו וכי בהסתמך על הראיות והעדויות שנשמעו, המשיב לא שימש כמורה או כמנהל בית הספר, אלא כמנהל כללי האחראי על כל המחלקות במוסד ועל כן אינו זכאי לפיצוי בגובה השכר למשך כל שנת הלימודים, כנתבע על ידו. בנוגע לנסיבות הפיטורים דחה בית הדין את טענת המשיב שלפיה פיטוריו נבעו משיקולים זרים ועל רקע רצון המבקשת וחברי ועד העמותה להעסיק את אנשי שלומם על מנת לעשות כרצונם בניהול המוסד. בקשר לכך נקבע כי המבקשת יידעה את המשיב בדבר כוונתה לעשות שינוי בהנהלת העמותה על רקע מצבה הכלכלי הקשה, אך לא נערך למשיב הליך שימוע טרם קבלת ההחלטה הסופית על פיטוריו. עוד נקבע כי למרות הפגם שנפל בעניין השימוע, נרפא למעשה פגם זה עם חתימת הצדדים על הסכם ההבנות ועל כן אין לפצות את המשיב בפיצוי כלשהו. אשר לתביעה להשבת כספי ההלוואות נדחתה טענת המבקשת בדבר העדר סמכות ונקבע כי שעה שניתנו הלוואות על ידי העובד למעביד במסגרת העבודה, הרי שאלה ניתנו מכח יחסי העבודה שבין הצדדים ועל כן הדיון בהם מצוי בסמכות בית הדין לעבודה. נקבע כי המשיב הוכיח כי אכן הזרים כספים מכספו האישי לחשבון העמותה ועל כן נבחנה כל הלוואה והלוואה שאת פרעונה תבע המשיב.

6.         בסופו של יום חויבה המבקשת לשלם למשיב בגין החזר ההלוואות את הסכומים הבאים: סך של 81,000 ש"ח בגין הלוואת ישראמרין; סך של 170,716 ש"ח בגין הלוואת בנק המזרחי וכן סך של 640,000 ש"ח בגין הלוואת מר צבי רזאל, היועץ המקצועי למבקשת. נקבע כי כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. באשר לשעבודים האישיים נקבע כי משעה שהסכם ההבנות לא בוטל, היה על המבקשת לפעול להסרת השעבודים השונים, כפי שהתחייבה לעשות בהסכם. לפיכך, הורה בית הדין למבקשת להסיר את השעבודים האישיים שנתן המשיב לבנק המזרחי לצורך העמדת מסגרת האשראי למבקשת וכן להסיר את כל השעבודים האישיים שנתן המשיב לטובתה. עוד נקבע כי המשיב לא הוכיח שהסרת השעבוד מדירתו הפרטית נכללה במסגרת הסכם ההבנות ולאור קביעת בית הדין בעניין הלוואת רזאל, נדחתה תביעתו לחייב את המבקשת בהסרת השעבוד על דירתו הפרטית.

       לאור התוצאה שאליה הגיע, בהתחשב בעובדה כי התביעה שכנגד נדחתה וכי רובן של טענות המשיב התקבלו, חייב בית הדין את המבקשת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 80,000 ש"ח. 

הבקשה וטענות הצדדים

7.         שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצועו - היא הבקשה דנן.

במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור להתקבל טובים. לטענתה, שגה בית הדין האזורי בכך שפסק סך של 640,000 ש"ח בגין הלוואת רזאל, שכן השבת הלוואה זו נתבעה לראשונה על ידי המשיב בסיכומיו. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי הסעדים הכספיים שנתבעו על ידי המשיב בכתב התביעה עמדו על סך של 1,240,819 ש"ח, שמתוכן סך של 530,354 ש"ח בגין השבת הלוואות. לטענת המבקשת, מכתב התביעה עולה כי החזר הלוואות בסך של 530,354 ש"ח מבוסס על שלוש הלוואות: הלוואת בנק מזרחי בסך של 450,000 ש"ח שבגינה תבע המשיב סך של 170,716 ש"ח בלבד; הלוואה במזומן, בגינה תבע המשיב סך של  239,638 ש"ח; וכן הלוואה בעניין ישראמרין, בגינה תבע המשיב סך של 120,000 ש"ח. בכל הנוגע להלוואת רזאל, טוענת המבקשת כי המשיב תבע החזר פרעון חוב הרובץ על דירתו בסך של 206,465 ש"ח בלבד וכן סעד הצהרתי להשבת הדירה לבעלותו. לטענתה, גם במסגרת תצהירו לא תבע המשיב סעד כספי בסך של 640,000 ש"ח בגין הלוואת רזאל, אלא אך סילוק חוב המשכנתא על דירתו בסך של 206,465 ש"ח והשבת הדירה לבעלותו. טענות נוספות בפי המבקשת הן כי לבית הדין לעבודה לא היתה סמכות עניינית לדון בנושא ההלוואות, שכן המשיב תבע מהמבקשת השבת כספי ההלוואה השייכים לצדדים שלישיים שבינם לבין המבקשת לא היו כל יחסי עובד ומעביד; כי לא הוכח שאכן ניתנו הלוואות על ידי המשיב למבקשת; כי המשיב הפר את הסכם ההבנות בכך שתבע תשלום פיצוי בשל פיטורים שלא כדין, עילה שבגינה,  במסגרת ההסכם התחייב באופן ספציפי שלא לתבוע. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, היה על בית הדין לבטל את הסכם ההבנות ולהשיב לידיה את הכספים ששילמה למשיב. כן נטען כי סכום ההוצאות שהושת על המבקשת גבוה, מבלי שהיה לכך כל הצדקה.

8.         המבקשת מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. בקשר לכך טוענת המבקשת כי אם תשלם למשיב באופן מידי את הסכום הפסוק העומד על סך של 891,716 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות משפט בסך של 80,000 ש"ח, לא תוכל להיפרע מהמשיב אם בסופו של יום יתקבל ערעורה. לטענתה, המשיב הינו אדם פרטי שמצבו הכלכלי לא ידוע, ולזכותו נפסק סכום העולה על מיליון ש"ח. עוד נטען כי המשיב העיד בחקירתו כי כאשר ישלם את המשכנתא על סך של 712,000 ש"ח יקבל את הדירה בחזרה ובהמשך העיד כי על המבקשת לפרוע את החוב בסך של 640,000 ש"ח על מנת לאפשר לו לקבל חזרה את הדירה. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, קיים חשש כבד כי המשיב יעביר את הכספים שיקבל ולא יוכל להשיב לה את כספה. מנגד, יש לתת משקל לעובדה שהמבקשת הינה עמותה שלא תתקשה לשלם את הסכום הפסוק שבו חויבה אם יידחה ערעורה.

9.         המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי יש ליישם את הכלל שלפיו הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק הדין שעליו מערערים, במיוחד כשמדובר על חיוב כספי. המשיב מדגיש כי הבהיר באופן ברור את תביעתו, שכן הסכומים של החזר ההלוואות רשומים כולם בכתב התביעה, בתצהירי העדות הראשית ולאחר מכן בסיכומיו. לטענת המשיב, הוכח כי הוא לווה מרזאל סך של 640,000 ש"ח שהוכנסו לחשבון העמותה, וכתוצאה מכך שיעבד את דירתו ופרע סך של 206,465 ש"ח ועל כן עליו להשיב את ההלוואה. כן נטען כי במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע ואף במסגרת הערעור, מנסה המבקשת לרפא את העובדה שכלל לא חקרה את המשיב ביחס לסכומים שהוא הלווה לעמותה.

10.       לגופם של דברים טוען המשיב כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן מדובר בפסק דין מנומק ומפורט כראוי ומבוסס בעיקרו על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, שבהן ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי לבית הדין לעבודה היתה סמכות לדון בתביעה להשבת כספי ההלוואות, שכן המעביד ביקש מהעובד להלוות כספים לעמותה כדי למנוע את קריסתה וכן כדי לשמר את מקום העבודה; העמדת הלוואות לצורך הפעלת המוסד החינוכי היתה חלק בלתי נפרד "מהסכמי העבודה" שבין המעביד לבין העובד; חיוב המבקשת בהוצאות נעשה לאחר שבית הדין נתן דעתו לכך שהתביעה שכנגד שהגישה המבקשת ואשר עמדה על מיליון שקלים נדחתה במלואה וכי רוב טענות המשיב התקבלו.

המשיב מוסיף וטוען כי נאלץ להגיש את התביעה לאחר שנותר ללא מקור הכנסה ובעוד הוא חייב מאות אלפי ש"ח. לטענת המשיב, אין כל הצדקה לדחייה נוספת של תשלום הסכום הפסוק לאחר שנקבע בפסק הדין שהוא זכאי לו. במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בפירעון חוב ולא בכסף שהמשיב נוטל לרווחתו האישית. עוד מציין המשיב כי אם בית הדין יחליט להיעתר לבקשה הוא מסכים כי ביצוע פסק הדין יעוכב, בכפוף לתשלום מחצית הסכום הפסוק לידיו והפקדת מחציתו האחרת בקופת בית הדין.

11.       בתשובה לתגובת המשיב חוזרת המבקשת על טענותיה בבקשה ומדגישה כי סיכויי ערעורה טובים, שכן הערעור עוסק בטעויות משפטיות, לרבות חריגה מסמכות עניינית, מתן סעדים שנתבעו לראשונה בסיכומי המשיב, דחיית טענת קיזוז התמורה ששולמה למשיב במסגרת הסכם ההבנות ופסיקת הוצאות גבוהה וחריגה. עוד נטען כי הערעור סב על כך שבית הדין האזורי ביסס את קביעותיו על סמך נספחים בתצהיר המשיב אשר בפועל אינם מצויים בו ועל  עדויות שהוצאו מהקשרן בכל הנוגע לנוהג הקיים במגזר אליו שייכת המבקשת. באשר לסיכויי הגבייה חוזרת המבקשת וטוענת כי מדברי המשיב עולה שהוא מתכוון לשלם את החובות אליהן נקלע בעזרת הכספים שאותם יקבל מהמבקשת, ובמצב דברים זה, קיים חשש כבד כי המשיב, בהיותו אדם פרטי בעל חובות, לא יוכל להשיב את כספה. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, הסכמת המשיב לעיכוב ביצוע רק מחצית מן הסכום הפסוק, העומד על סך של 485,358 ש"ח, מעלה חשש כבד כי המשיב לא יוכל להשיבו ככל שייפסק כך. המבקשת טענה כי היא עמותה שלא תתקשה לשלם את הסכום הפסוק היה ויידחה ערעורה וככל שתידרש לכך, תעמיד ערובה טובה לתשלום הסכום.